השנה אלפיים ומשהו, שלושים וקצת...
הגבעות זהרו, למרגלותיהן בלטו בשממונם המרחבים הפתוחים. מעל נפרשו שמים לוהטים.
בקווי האופק הרחוקים נראו שרידי עננים. הגשם מאן לרדת על הכוכב השומם, כאילו אמר: "חייבת להיות סיבה, תכלית כלשהי, למאמציי לקשר בין שמים, אדמה וים, וכאן הרי לא נותר דבר..."
סלעי בראשית עמדו דוממים. רוחות שורקות טיילו ללא הפרעה במרחבים האדירים. מדי פעם הגבירו את משבם, חרצו, שחקו בעוצמת הסלעים, טלטלו חולות ממקום למקום. אדמה חולית, שאינה מצמיחה מאום. אדמה העושה מאמצים בלתי פוסקים להגיע לחולות יציבים.
אחר כך המשיכו הרוחות לעבר הימים, העלו גלים שוצפים. אלה התנפלו על המרחבים, להחזיר את כבודם האבוד מימים קדומים. בארץ שררה דממת בראשית.
נתמלאה בקשת חיות היבשה, הים והאוויר – להעלם מן העולם! המין האנושי הוכחד. הצבע הירוק נמוג אחריו...
...ובמרחבים הפתוחים שלטו אך ורק היצורים החד-תאיים. הילת הצינה הגדולה היתה שמורה רק לחיידקים ההולכים ומתרבים...

זוהי דרמה עתידנית מרתקת. אפוקליפסה במתכונת כלל עולמית. אין ספק, זהו סיפור יום הדין הנורא, יום חיסול חשבונות עליונים עם יושבי מטה, הדוחס בתוכו מתח וחרדות אין קץ והמוביל את הקורא אל סופו המפתיע בנשימה עצורה.

כריכה רכה - מידות: 16.5*23.5 ס"מ – 127 עמוד